אולי דנון - ארבע עונות השנה [סקירת אלבום]

כיסוי אלבום 
(קרדיט:אייל דנון, ליאור בר נוי)

שנים מאתגרות נוטות להביא איתן יצירות אמנות חדשות. מגפת הקורונה שפגשה את כולנו, הציתה ניצוץ חדש אצל אולי דנון, שבשנת 2022 משחרר את אלבומו השני, 'ארבע עונות השנה', אחרי שש שנים של שקט.
לא כמו 'how im feeling now' של צ'ארלי XCX, אלבום העוסק בתחושה בזמן המגפה, 'ארבע עונות השנה' הוא אלבום פוסט קורונה. האלבום מביט לאחור בניסיון לעכל את התקופה.

שיר הכותרת שפותח את האלבום לא ממתין שניה לפני שנכנס לנושא. אולי מוצא אין ספור דרכים יצירתיות לתאר את תחושות הבדידות והמונוטוניות במציאות העגומה של הבידודים. לדוגמה השורה בא נמצאת כותרת האלבום, "ארבע עונות השנה בדקה מסויטת", ארבע עונות בלי הבדל בין אחת לשניה, ארבע עונות שהרגישו סיוט ממושך. את צמד השורות האהוב עלי בשיר, אני מוצא בבית השני. "העתיד אטום וכבד ודומה לאתמול" שורה נוספת המתארת את תחושת המונוטוניות המדכאת בבידוד. השורה שבאה אחריה, "העתיד שדמיינו ביחד שייך לעבר". שורה זו יוצרת מראה והיפוך לשורה הקודמת, בשתי השורות אולי מתייחס לעתיד ולעבר אך בכל אחת מהן המשמעות אחרת.. לפי הפרשנות שלי, השורה הראשונה מצביעה על כך שאי אפשר לראות כלום באופק, ואילו השניה, מדברת על איך האופק שראינו לפני פריצת המגפה כבר לא קיים.
בבית האחרון, אולי מסתכל מנקודה פוסט קורונית. הבית נפתח בשורה החדה:
"במגפה הגדולה לא היינו ביחד
גם כשחלפה מעלינו נשארנו לבד"
שורה שמזכירה שגם אחרי המגפה אנחנו מרוחקים מתמיד אחד מהשני.
גם את השורה הבאה אהבתי מאוד. יתכן שהפרשנות שלי שונה מכוונת המשורר, אך זה היופי בכתיבה אמנותית.
"כל השקרים היפים נמסו ונמוגו
רק נשארו התמונות ומספר על היד"
השקרים היפים, בראשי התפרשו כעזרה והטבות שאנשי העולם קיבלו מהממשלות. עזרה שמתפוגגת בזמן שהצלקת עוד לא החלימה.
בחירה הפקתית שבלטה לי, היא הישענות על כלים אלקטרונים כמו מכונת התופים שיוצר מרחק עצום מהכלים החיים שבלטו בהפקת האלבום הקודם. גם בחירה זו תורמת לנרטיב בכך שיוצרת מוזיקה שנשמעת כאילו נוצרה עצמאית בחדרים קטנים ומרוחקים ולא יחד כלהקה חייה.

הרצועה 'בכבישים' היא התכווננות של אולי ליצירת שיר דרך/מסע. גם בשיר הזה הכתיבה ממגנטת. התמונה שאולי מצייר צבעונית וברורה, עם זאת את משמעות התמונה נשאר לנו לפענח. מה שתפס את רוב תשומת ליבי היה הפופיות בביצוע ובהפקה. השירה הכריזמטית של אולי שמתרככת בפזמונים, מלודיות קצ'יות ומהנות, ביט מינימליסטי וכבד שנותן לשיר הדרך תחושה אגרסיבית של מרוץ, ומיקס מלוטש שנותן מקום רחב לכלי הנשיפה וכלי הקשת שמלווים.

'עוד אחד' הוא הנתח העמוק הראשון באלבום, רצועה העוסקת כולה בפחד מהמוות. הפעם נכנסים עוד מעט כלים חיים שתורמים להרגשה האינטימית בטקסט האישי. גם בסגנון הכתיבה יש תזוזה לכיוון ישיר יותר ואבסטרקטי פחות. אני פרקתי את השיר לשלושה חלקים. החלק הראשון והאחרון שעוסק בפחד לא להזכר והחלק האמצעי שעוסק בפחד עצמו, בבושה שבפחד וברצון לחיות ולהספיק. אחד הדברים שאני מעריך בכתיבה של אולי הוא שגם כאשר הוא מבטא את אותו רגש בחלק הראשון והאחרון, הוא לא לוקח את הדרך הסטנדרטית של חזרה על אותו פזמון, אלא עושה שינוים קטנים ומכניס עוד תוכן.

'בין הענפים (אבודה ביפן)' היא רצועה שמספרת על בחורה שנכלאה ביפן. למרות שגם השיר הזה נוגע בתקופה קשה, יש בו נימה חמימה יותר. בהתחלה יצר בי תחושה אופטימית, אחר כך תחושה של פרידה. פיתאם התמונה של יפן בין הענפים נשמעה לי יפה, אולי יפה מידי. מקום יפה שהולכים אליו ולא חוזרים. אולי מדובר באותה בחורה שמוזכרת בשיר הראשון, בשורה היפייפיה "אם יכולתי למות במקומך – אז הייתי נקטף". התחושה השמימית שנוצרה בבית האחרון בזכות שתי רצועות השירה המקבילות, מהפנטת. שתי המלודיות אותן אולי שר בקטע זה נתקעו לי בראש במשך שבוע.
בנוסף, הבית האהוב עלי באלבום נמצא בשיר:
"ראיתי יהלומים הופכים לגשם
ראיתי את הגזע של העץ נושם
ראיתי את האופק מתקרב אליי
ראיתי את הקבר שחופרים לשנינו"x2
בפרשנות שלי אפשר לראות תהליך הסתכלות על המגפה. בהתחלה היהלומים הפכו לגשם, קריסה של הסטטוס קוו. אחר כך ראינו את גזע העץ נושם, ראינו איך הטבע משגשג כשאנחנו בבתים. האופק שמתקרב מסמל את הפחד מהסוף\המוות. הקבר שחופרים מרגיש לי מטאפורה לפחד שזרעו בנו, בצדק או לא.

בשיר 'דמעות תנין' אולי מכוון אצבע מאשימה, אצבע שפונה לכולנו כמכלול בני האדם. בתחילת הבית הראשון נמצאת השורה "לא יכולנו לבקש ירח יותר יפה". בפזמון, אנחנו מגיעים לירח כובשים רומסים ועוזבים, "תוקעים דגל שחור". הכל במסע של אגו כוח ועונג. בתחילת הבית השני "לא יכולנו לבקש ירח יותר נורא". ברצועה מוזכרת שוב הבחורה, הרס הירח גרם למבול, מבול שלקח אותה. דמעות תנין אלו רחמים לא אמיתיים, אולי כואב על בני האדם אך הוא לא רחום, הוא כועס.

'לא סוף העולם' הוא שיר עם מתיקות מרירה. "זה לא סוף העולם - אם הזריחה באה בזמן" הן מילים עם נימה אופטימית אבל הקול של אולי איטי וכואב. שורה אחת חרצה את ליבי, שורה שמנסה להיות אופטימית אך אי אפשר שלא להרגיש בה את האובדן, "גם אם הכל היה לשווא - הייתי מאוהב". דבר נוסף שבונה את התחושה המבלבלת הם הצלילים הנמתחים שמלטפים ובניגוד הסנר הדחוס שמרגיש כמו בעיטות קטנות ללב. פס אינסטרומנטל שהזכיר לי מאד את האלבום הראשון של ג'יימס בלייק. השיר נגמר בקטע בו אולי מזמזם מעל פס האינסטרומנטל, לדעתי השירה של אולי בקטע זה פחות מוצלחת. אולי לתת לכלי כלשהו לקחת את הליד במקום רצועת השירה היה יכול ליצור קטע שמושך טוב יותר בחוטים הנכונים.

רק במהלך הכתיבה והצלילה העמוקה לתוך האלבום אני רואה כמה הוא סובב סביב הבחורה, סביב האבדן. פתאום שורות כמו, "עשה בנו חורים - נתן לנו תקווה - בחר בנו מכל העולם להמציא אהבה", מהשיר 'מזל' פוגעות אפילו חזק יותר.

הרצועה האחרונה, 'קם ויצא' היא יצירה שכתובה בסגנון בלדה מקראית אליה מתלווים גיטרה קלאסית, חשמלית וחליל במלוטרון. בבלדה ניתן לראות את מסע האבל של הדמות. מסע שמסתיים בהתעוררות לחיים. כאשר הבלדה מגיעה לסופה, עם התעוררות זו המאזין ניפרד מהאלבום.


זאת היא דעתי על הפרויקט, זאת רק דעה. זה הזמן שלכם לשמוע, לפתח דעה אישית אשמח אם תשתפו אותה, בתגובות על הפוסט באינסטגרם, בDMs או בכל מקום שתרצו. בואו נדבר מוזיקה.

שיר אהוב: אבודה ביפן
פחות אהוב: סמי (גם אותו אני אוהב, רק קצת פחות)

מוזמנים לעקוב באינסטגרם לעדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא לשתף