Lil Uzi Vert - Pink Tape [סקירת אלבום]

*הערה, את הטקסט השתדלתי ליכתוב בצורה א-בינאריית בהתאם לזהות המגדרית של אוזי. אני מתנצל עם הכתיבה לא נכונה ואם בקהל יש אדם שמבין בתחום אשמח לקבל ביקורת.*

כיסוי אלבום

ליל עוזי הם אחד האמנים שתמיד נשארים לי במחשבה, אך לא בזכות המוזיקה. תמיד אהבתי את הפרסונה הצבעונית והבולטת של עוזי ואת כל מה שהם עושים סביב עולם המוזיקה, אך האמת היא שבחיים לא התחברתי לאף פרויקט שלהם.
לאחר ששמעתי את 'Suicide Doors' הרגשתי ש-'Pink Tape' יכול להיות האלבום שרציתי לשמוע מאמן עם אורה כה גדולה סביבם.
לצערי, חווית האלבום לא הייתה חיובית. הפרויקט כולל בתוכו את השירים הכי מעניינים שעוזי הוציאו, אך הם נקברים בתוך אלבום מנופח וחסר כיוון של שעה ושבע עשרה דקות, שיצרו אצלי הרגשה כוללת של ניוון מוח.

מעבר ל-'Suicide Doors' שהיה מבטיח, גם שיר הפתיחה הראה פוטנציאל. אהבתי את אווירת הריחוף שנוצרת בזכות הקצב האיטי בו האקורדים מתחלפים. הקול הנמוך שעוזי משתמשים בו,  גם הוא תוספת מיוחדת למתכון, שגרמה לי להתלהב מהרצועה. תחושת הריחוף מועצמת בזכות המיקס הנפלא שממלא את החלל בצורה מדוייקת, שום צליל לא עולה על צליל אחר והכל נשמע נקי.

'Suicide Doors' הוא הספין של עוזי על ז'אנר הרייג'. יחד עם הרפטטיביות האגרסיבית והשימוש הניכר באדליבס, עוזי מוסיפים למתכון גיטרות חשמליות, מעברי תופים חיים, נהמות, צלילים אימתניים שעוברים מאוזן לאוזן, ומיקס רועש שנותן הרבה מרחב לחלק האינסטרומנטאלי של השיר. לא הופתעתי לראות את ארקה בראש ברשימת המפיקים. אין דרך לא להיכנס יחד עם עוזי לאנרגיה המפלצתית שהם יוצרים ברצועה, הרבה בזכות הנהמות שעוד יופיעו רבות במהלך האלבום. הנהמות שגם מבדילות אותו מאמנים ואלבומים אחרים.

מכאן האלבום נכנס לחלק מייאש של שלושה עשר שירים ממוצעים ומשעממים.
'Aye' נפתח עם לופ סינט ערפדי, שנאחז באנרגיה מהשיר הקודם, אך לא מצליח להחזיק אותה לזמן רב. הפלואו של עוזי ברצועה לא מגיע לחצי מהריגוש שהיה בשני השירים הקודמים, ויחד עם ביט שלא ממש מתקדם במהלך כל הרצועה, השיר לא יוצר עניין. גם טרוויס סקוט בשליש האחרון של השיר, מגיש את אותה הגשה מאוסה בה הוא משתמש כמעט בכל בית אורח מאז 2018.

חוץ מהנהמות שחוזרות ב-'Crush Em', השיר חסר אישיות וממוצע למדי. באלבום שכל כך זקוק לסינון, מבחינתי, רצועה זו לא הייתה עוברת את הסלקציה.

האופן בו הגיטרה החשמלית ממוקססת בשיר 'Amped', יוצרת תחושת ניתוק, במקום ליצור ריגוש ותחושה אנרגטית

ההאזנה לשיר ממוצע אחרי שיר ממוצע, גרמה לי להרגיש שהמוח שלי מתחיל לדעוך וכמה שרציתי למקד את תשומת ליבי למוזיקה, פשוט לא הייתי מסוגל. השיר שהעיר אותי מהתרדמת היה 'Endless Fashion', אבל אני לא יכול לומר שהתעוררתי למציאות מרגשת. השיר בנוי על המלודיה של השיר 'Blue' של אייפל 65, מלודיה שתעשיית המוזיקה מסרבת לתת לה לנוח על משכבה. אפילו על ניקי אין לי דברים חיוביים לומר.

גם בשיר הבא נכנסה מלודיה שרובכם מכירים, הפעם מתוך הלהיט 'Somebody That I Used To Know' של גוטיה. אני לא רואה שום סיבה לכלול את המלודיה הזאת, חוץ מנסיון מהונדס לגרום לאנשים להתחבר לרצועה משום שיש בה קטע שהם מכירים. הדברים הנוספים שתפסו את תשומת ליבי גם הם שלילים. שורות מוזרות כמו "every time I flex, I'm sorry, not on purpose" או השימוש בקולות רובים, שמרגיש לא קשור בשיר שמדבר על לקיחת סמים במסיבה.

'Nakamura' בלט לי, במיוחד בזכות הפתיחה שהזכירה לי את 'Hell Of A Life' של קנייה ולחן הפיזמון שדומה מאד למלודיה מ-'מי לא יבוא' של אברהם טל, דימיון שכנראה הוא מקרי לחלוטין. עם זאת, אומר שזו באמת מלודיה מוצלחת לפיזמון. בנוסף, הבחירה של עוזי להשתמש בקריאות קהל יצרה תחושת ניצחון, שהתאימה לנושא הרצועה.

לעומת החוויה הריקה שהייתה לי עד כה באלבום, מה שנשאר מרגיש כמו נווה מדבר. לומר שמכאן כל השירים טובים, עדיין רחוק מהמציאות, אבל אני יכול לומר שהרצועות מעניינות יותר ושהיחס בין שירים משעממים לשירים טובים מצטמצם.

אתחיל בשלושת השירים שאהבתי מהחלק הזה של האלבום, 'Werewolf', 'Fire Alarm' ושיר הסגירה 'The End'. המשותף בין שלושת הרצועות הוא שעוזי משתפים פעולה עם אמן מכיוון מוזיקלי שונה, ממנו הם לוקחים השראה. קונספט שלבדו שהיה יכול ליצור אלבום מעניין, אם עוזי היו נשענים עליו יותר.

'Fire Alarm' יחד עם סנואו סטריפס, בנוי על סימפול נדיב שנלקח משיר של הצמד ג'אסטיס, שמתחבר עם קול אזעקה שנלקח מ-'סיילנט היל' ועוד קולות אינדסטריאלים קשים. הצליל האיימתני מתאים מאד לדמות הזאב המפלצתית שעוזי מציגים בחלק ניכר מהפרויקט. גם החזרה לקול נמוך יצרה כימיה עם הצליל האפל של הרצועה.

ב-'Werewolf' עוזי ניכנס לטריטוריית המטאל, יחד עם ברינג מי דה הורייזון. הדבר הראשון שבלט לי, היה אפקטיביות הגיטרות והתופים ברצועה זו, לעומת 'Amped'. החלל מרגיש שוב מלא ואנרגטי. לא קשה לשים לב שהתרומה של ברינג מי, גדולה מהתרומה של עוזי, אבל מבחינתי זאת לא בעיה, וייחודיות הרצועה מספיקה לי כדי להצדיק את קיום השיר באלבום. בנוסף, הבית של עוזי הוא אחד מהרגעים המוצלחים באלבום מבחינת ההופעה של עוזי, שנשמעת הרבה יותר חייה. מורגש שעוזי מעוניין לתת מעצמו יותר מבמרבית השירים באלבום. הפזמון מעט נדוש, דבר שבא יחד עם ברינג מי, אך זה גם חלק מהצ'ארם ומשאיר את החוויה קלילה.

הרבה דברים שכתבתי על השיר הקודם מבחינת רעיון כללי, אפשר לומר גם על 'The End'. עוזי שוב נותנים את הבמה לאקט מוזיקלי אותו הם מעריכים, הפעם בייבי מטאל.
דבר שניכר בשיתופי פעולה אלה, הוא שגם כאשר עוזי נותן את רוב הבמה לאקט האורח, שיתופי הפעולה מוציאים ממנו ביצועים בולטים.
לחיבור בין מטאל למלודיות פופ שנימצאים בשירי בייבי מטאל עוזי מוסיפים אלמנט אינטרגלקטי, והפקת השיר אלקטרונית יותר משירים אחרים שלי בייבי מטאל. השילוב בין שלושת האלמנטים מבוצע נכון והתנועה בין סגנון לסגנון כיפית ומרגישה טבעית בזכות תזמון נכון ומעברים חלקים. אחד המקטעים האהובים עלי, הוא שיחרור המתח ברגע שנכנס האינסטרומנטל האינטרגלקטי, שפורק את המתח שנוצר מהקצב המסחרר שמגיע לפניו. חוץ מקטע זה, השיר מלא בעוד מגוון רעיונות מצוינים.

שיר נוסף בו עוזי לוקחים השראה מלהקה אחרת, הוא 'CS' בו עוזי ראו לנכון לעשות גרסת כיסוי ל-'Chop Suey!', התוצאה מבדרת. לפני שיצא הטייפ לאור, נעשה קלירינג. אני שואל את עצמי למה לא בחרו לשלם גם על מאסטר בשלב זה, במקום להישאר עם גרסת האינסטרומנטל הקיימת. לא צריך לעשות יותר מלשמוע 4 שניות מכל גירסה כדי לשמוע כמה שטוח הצליל בגירסה של עוזי. חוץ מהוספת כמה שורות שלא מתקרבות לרמת הכתיבה של סיסטם, עוזי לא משנים הרבה את תוכן השיר, גם לא אינסטרומנטלית. אין לעוזי חצי מהיכולות הווקאליות של סרג', משום כך הם לא מצליחים להעביר בשירה את המשקל הרב שיש בטקסט. מבחינה טכנית אין לי דבר חיובי אחד לומר על הרצועה, עם זאת, על האבסורדיות של קיומה מגיע לעוזי נקודות. בשלב זה אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל הרצועה אכן מעניינת יותר מחלק ניכר מהשירים בפרויקט.

נותרו עוד ארבעה שירים בין 'Fire Alarm' ל-'The End' בהם לא נגעתי, רובם לא מעניינים, בדומה לרב האלבום. אני מעריך את הערך הסנטימנטלי של 'Rehab', אך הוא לא משך אותי סונית.

רציתי מאוד להנות מהאלבום והיו בו כמה רעיונות מעניינים, אך מרגיש שלעוזי וחברת התקליטים היה חשוב יותר להוציא מוצר מתאים לאלגוריתמים של חברות הסטרימינג, ממוצר איכותי.

זאת היא דעתי על האלבום. זה הזמן שלכם לשמוע, לפתח דעה אישית ואשמח אם תשתפו אותה, בתגובות על הפוסט באינסטגרם, בDMs או בכל מקום שתרצו. בואו נדבר מוזיקה.



שיר אהוב: The End
ציון במספר: 4.0

מוזמנים לעקוב באינסטגרם לעדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא לשתף



בונוס על שירי הבונוס… חצי מהאלבום נשמע כמו פילר שלא היה צריך לעבור סלקציה, אין בי עניין לשמוע את מה שבאמת לא עבר סלקציה.