אליצור, הלל זמירי - ארבע עשרה [סקירת אלבום]

 

כיסוי אלבום (קרדיט:Samira Serghini)

לאחר שפרסמתי את הסקירה על האלבום 'לוזר', נגש אלי אליצור, הראפר שכיכב בשיר 'מדבר', שהיה השיר האהוב עלי באותו אלבום. אליצור המליץ לי להקשיב לאלבום המשותף שלו עם המפיק הלל זמירי. באותו לילה שמעתי את האלבום וכבר בשמיעה הראשונה התלהבתי.
'ארבע עשרה' הוא אלבום ראפ עם הפקה מבוססת על סימפולים. האלבום עוסק בנושאים כמו חיפוש עצמי, קבלה / חוסר קבלה עצמית, אתגרים כלכלים ויצירה.

חיתוכי הנשמה (soul) העיבריים והלועזיים, ללא ספק משכו אותי בשמיעה הראשונה, אך מה שקנה אותי, היה משחק העט המרשים של אליצור. שורות שתפסו את תשומת ליבי בשמיעה הראשונה היו:
"סטייל נשאר טיפה האבי
אף פעם לא ניסיתי לתפור לי פה שם טוב"
מהשיר 'אייל משומר פריסטייל', שורת זריקת שם בתוך משחק מילים שמראה שיכולות העט של אליצור גבוהות מהרבה מחבריו למקצוע.
השורה מהרצועה השלישית:
"מעריך משוררים
אבל מעדיף אותם מתים על ניירות צבעוניים
כרגע"
היא דרך יצירתית להציג את הצורך בכסף. ומעבר ליצירתיות היא מוסיפה עוד משקל וערך לסיטואציה. המילה "כרגע" בסוף השורה בלטה לי, היא מעצימה ומחדירה שנית את הרצון להעריך אומנות, שברגע זה נדחק לצד, לצורך הישרדות.
שורה נוספת שבלטה לי הייתה, "כל שאכטה מאבד ת'עצמי כמו קליפר", שורה מצחיקה ושנונה בעלת רובד אפל.

מבחינה מוזיקלית, האלבום עקבי, משום כך אני לא מרגיש לי שאוכל לרדת לפרטים של כל רצועה מבלי לחזור על עצמי. זה לא חיסרון של האלבום, משום שבכל זאת, לכל שיר יש את הצבע והאווירה שלו ובנוסף השירים מופרדים בנושאים וברעיונות שאליצור מעביר.

ישנם קטעי אינסטרומנטל בולטים, לדוגמה, 'גבי 17'. הרצועה בולטת בזכות הקלות בה הסימפולים המגוונים מתמזגים אחד עם השני, וצורת חיתוך הגיטרה, שמצמצם אותה לתו בודד. עם הכישרון של אליצור אני מאמין שהוא יכל לכתוב טקסט מעניין על הביט, אך הבחירה לתת לאינסטרומנטל לשבת לבד ברצועה, הייתה בחירה טובה.

אהבתי את הכנות בשיר 'רק כמה בארז'. דוגמה מצוינת היא השורה בה אליצור מדבר על הפרפקציוניזם שלו, מוריד ממנו את המסכה, וחושף שהתכונה נובעת מפחד שכובל אותו ולא דוחף אותו קדימה. "בסוף זה מה שזה, ומה שזה, זה רק כמה בארז" היא שורה שמציגה נחמה לפרפקציונזם ובנוסף שורה בעלת רמת צניעות שנדירה לכל יוצר. את המסרים שלו אליצור מעביר בדרכים יצירתיות, כמו איזכור השם בבית הראשון ושורות מתוחכמות כמו "כשלופים יושבים עלי אני יושב על לופים" בבית השני.

'ג'ונגל' ו-'אייל משומר פריסטייל', הם עוד שתי רצועות שנוגעות בנושא היצירה, כל אחת בהיבט שלה. 'ג'ונגל' נוגע במתנות שאומן מקבל מהיצירה כמו חיבור עצמי ומקום לתת למוח לפרוח. 'אייל משומר...', בהיותו פריסטייל, גרם לטקסט פחות מלוכד, אך הפוקוס הוא עדיין בנושא היצירה. אהבתי את הרגע בו אליצור מדבר על ההשראה והדחף ליצור.

'כן!' הייתה רצועה שנהניתי ממנה פחות. הבית הראשון הוא בית אורח. הכתיבה של האומן האורח הייתה מפוקסת אך היא לא הרגישה דחוסה מספיק יחסית לכתיבת ראפ, ובנוסף חסרה לי כריזמה בביצוע של הבית. בנוסף, הרצועה כוללת קולות רקע שלעומת רוב האלבום, לא בנוים בעזרת סמפל, אלה הקלטה מקורית. היכולת של הלל ואליצור להקליט שירה נמוכה יותר מיכולת הקלטת הראפ, ותכונות הלוו-פיי של ההקלטה, לא עובדים לטובתם בשירה. הבית של אליצור, הוא בית קודר, אליצור מעביר את הרגש שלו בצורה חדה ברורה ומלאה באישיות, ללא ספק, החלק המעניין יותר ברצועה. סוף השיר מאמץ את איכויות הלוו-פיי בהפקה ויוצר קטע קצר שמחמיא לזמרת ומזכיר לי רגעים מהעבודות המוקדמות של ג'ורג' מילר.

'לא מספיק/מניאק' היא רצועה כפולה. בחלק הראשון, צורת הכתיבה של אליצור משתנה לכתיבה רפטטיבית יותר, הפחתה במילים ונתינת משקל רב יותר לכל מילה. השינוי בצורת הכתיבה מרענן והביצוע האגרסיבי מחדיר את הרגש עמוק יותר. בחצי השני, אליצור חוזר להגדרה הסטנדרטית שלו, עוד סימפול רך ועליו ראפ שלא עסוק בלהיות מהיר או טכני, אלה בשורות חדות אישיות ומדויקות.

הרצועה האחרונה היא הקלטה של דרשה של רב, שמעביר תורה של רבי נחמן מברסלב. בתור אתאיסט אין לי חיבור ערכי לטקסט, אך אהבתי את הצורה בה הרצועה נגמרת עם כל מיני חיתוכים קצרים לפעמים גליצ'ים, אוטו-טיון וקריאות קהל. תקליט אני מניח שלא יצא לפרויקט אך הסוף גרם לי לחשוב על כמה נחמד הוא יכול להשמע על פטיפון.

זאת דעתי על 'ארבע עשרה'. זה הזמן שלכם לשמוע את האלבום, לפתח דעה אישית ואשמח אם תשתפו אותה, בתגובות על הפוסט באינסטגרם, בDMs או בכל מקום שתרצו. בואו נדבר מוזיקה.


שיר אהוב: סניקרבוקס
פחות אהוב: כן!
ציון במספר: 7.5

מוזמנים לעקוב באינסטגרם לעדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא להפיץ את המילה