Damien Chazelle's babylon [סקירת סרט]

'בבילון / Babylon' הוא הסרט האחרון של הבמאי דמיאן שאזל שמוכר בזכות הסרטים 'לה לה לנד' ו-'ויפלאש'.
לעיתים מגיעות תקופות קצרות שאני מוצא את עצמי מתרחק ממוזיקה. בתקופות כאלה אני פונה לקולנוע כמקור לספיגת אומנות. בפעם האחרונה שחוויתי תקופה כזו יצא לי לראות שמונה סרטים בשבוע בינהם 'לה לה לנד'. הקינוח היה נסיעה לקולנוע, עם חבר שהחיבה שלו לעולם הקולנוע, שווה לחיבה שלי לעולם המוזיקה.
חווית הסרט הייתה מדהימה.

כשאני נכנס לסרט, אני אוהב להיכנס בצורה עיוורת. אני לא נוהג לחפש שום מידע חוץ מבמאי, שחקנים ולפעמים מלחין. כך יצא באופן מקרי שאת שבוע האהבה שלי לקולנוע אני מסיים עם סרט על ההיסטוריה של הקולנוע, שעשוי עם מלא אהבה לנושא.

*הסקירה תכיל ספויילרים מינוריים. השתדלתי לכתוב עם כמות מעטה של ספוילרים אך אם זה מפריע, זה הזמן לראות את הסרט*

הסרט מציג את את עולם הקולוע בשנות ה-20 המאוחרות של המאה הקודמת. אלו השנים בהן קרה המעבר מהראינוע לקולנוע, או במילים אחרות, כניסת פס הקול לקולנוע.
משם בא השם 'בבילון' או בעברית בבל. כמו המגדל, ברגע בו נכנס הדיבור, הוליווד חוותה נפילה.
הסרט לוקח השראה רבה מהסרט 'שיר אשיר בגשם / Singin in the Rain', סרט משנות החמישים שמדבר על אותו נושא.
'בבילון' לא מתבייש בהשראה שלו. שם הסרט, 'שיר אשיר בגשם', מוזכר. בנוסף, הסצנה בה ג'אק אומר "I love you I love you I love you" והקהל צוחק, היא עוד אזכור.

דמויות
שלושת הדמויות המרכזיות היו מלאות בצבע וגרביטציה. נלי (מרגו רובי) וג'אק (בראד פיט), לוקחים את השלד של הדמויות של לינה ודון מ-'שיר אשיר בגשם' ובונים דמויות חדשות.
בדמות של נלי נשאר הרעיון של אישה יפה עם קול צורם, אך נפטרו מהרעיון של "אישה יפה, אישה טיפשה", שהיה מקובל בשנים עברו. לחוסר התרבותיות של נלי, הוסברו בסרט הנסיבות, ובמקום שתרגיש כמו בדיחה בדומה ללינה, היא מקבלת את תפקיד ה-"אנדר-דוג".
בדמותו של ג'אק השינוים הרגישו מינוריים ורובם נימצאים במשחק המדהים של בראד פיט.
מני (דייגו קלווה) הוא הדמות המרכזית. גם הוא כמו נלי, מתחיל כ-"אנדר-דוג" ומשם מטפס. לי הרגיש שדמותו של מני משמשת דרך להחזיק ולמרכז את העלילה ואת הרעיונות הרבים שהסרט זורק על הקהל. הדמות בנויה בצורה שקל מאד להתחבר אליה ובכך לחוות את ארועי הסרט דרך העיניים שלו.
גם המגוון הרחב של דמויות המשנה היה מצוין ולכל דמות יש את התפקיד והצבע הייחודי לה. ג'ורג (לוקאס האס), האמרגן וחברו הטוב של ג'אק, משמש כאתנחתא קומית עם בדיחה חוזרת, שחורה למדי. סידני פאלמר (יובן אדפו), נגן החצוצרה, מוסיף עוד סיפור עלייה מהתחתית, מעוד נקודת מבט מעניינת. היו עוד הרבה דמויות שהיו חשובות כדי לבנות את עולם הסרט, כמו פיי זו (לי ג'ון לי), המבוססת על אנה מיי וונג, שנחשבה הכוכבת האסיאתית אמריקאית הראשונה בעולם הקולנוע. דמות חשובה נוספת היא אלינור סנט ג'ון (ג'ין סמארט), מבקרת הקולנוע, דמות המשנה שהכי תפסה אותי. נהנתי מצורת הדיבור של הדמות שכבר דרכה ניתן היה לראות את האמביוולנטיות של כותב הסרט כלפי מבקרים.
אחת מהסצנות האהובות עליי, הייתה הדיאלוג בין אלינור לג'אק אחרי שכתבה עליו סקירה שלילית. בחודש בו ראיתי את הסרט, יצא לי לחשוב הרבה, על החשיבות של מבקרים. הסצנה המדוברת הוסיפה לי עוד נקודת מבט והשאירה אותי עם עוד חומר למחשבה. היום אני חושב שיש הרבה אמת בפילוסופיה של הסרט בנושא.

אם ראיתם את הפוסטר, הטריילר או את שמות השחקנים אתם יודעים שיש עוד דמות אחת שלא הזכרתי, ג'יימס מקיי (טובי מגווייר). אני אפתח בזה שלא התרגשתי לראות את מגווייר ברשימת השחקנים, במיוחד לא במקום כל כך גבוה. לדעתי הוא יותר שם ופרצוף מאשר שחקן יוצא דופן. עם השנים, אפשר לראות שיכולות המשחק שלו מוגבלות ונוטות להיות דו מיימדית.
הרבה מהפירסום של הסרט היה סביבו ובשלב מסויים כבר תהיתי מתי הוא יופיע. הדמות מגיעה כשעתיים ועשרים דקות לאחר תחילת הסרט, ואיתה ניכנס קו העלילה הכי פחות מהנה בסרט. בנוסף, קו עלילה זה ערוך בצורה מוזרה, נראה שבשלבי העריכה הסופיים הייתה הבנה שהוא לא זורם כמו שאר הסרט, ולכן ניסו לקצץ אותו.
לדעתי טובי הוא לא הסיבה היחידה שהחלק לא נחתך לגמרי, סיבה נוספת יכולה להיות החשיבות של קטע זה לפילוסופיה של הסרט.

פילוסופיה
לפני שאכתוב על הפילוסופיה של הסרט, אשתף מעט בשלי. אני מתנגד לשמרנות ורומנטיזציה של העבר. אני מאמין שהכול עובר ותמיד צריך להתקדם ולנסות להבין את החדש, במקום להילחם בו. את נקודת מבט זו ניתן לדעתי לראות גם בסרט. דמיאן לקח על עצמו משימה לא קלה: כתיבה על פרק זמן בהיסטוריה, בו היה מעבר מתקופת זהב לתקופת שפל, מבלי ליצור רומנטיזציה לעבר. דמיאן השתמש בשני כלים בולטים. הראשון היה הדימוי שנעשה בקו העלילה שהזכרתי קודם, בו ניתן לראות ניסיון שמרני לשחזר את "הוליווד הישנה". בקטע, אפשר לראות את הקיצוניות והניתוק שנוצרים בעקבות העמדה הקורבנית שנמצאת בלב השמרנות.
הכלי השני הוא שימוש בהומור, שנמצא ברובו בחצי הראשון של הסרט. במהלך הצפייה, הקומדיה יוצרת פילטר שמטשטש את הזוועות של תקופה זו. פילטר שהתנפץ לקראת סוף הסרט וגרם לי לחשוב מחדש על כל מה שנחשפתי אליו במהלך החצי הראשון.

קומדיה
אי אפשר לדבר על הסרט מבלי לדבר על חוש ההומור שלו. הבדיחה שפותחת את הסרט לא הייתה טובה לטעמי. הסצנה הרגישה לי כמו בדיחה של אדם סנדלר שמצולמת ממש טוב. אך שקטע זה לא יבלבל אתכם, אחריו אין בדיחה אחת שמתפספסת. הומור שחור, חד ומבריק. אני לא רוצה לעשות ספויילרים גדולים, אספר רק שבסצנה בה מקליטים סרט קול בפעם הראשונה, לא הפסקנו לצחוק.


תראו את הסרט ותפתחו דעה משלכם, מוזמנים גם לכתוב אותה בתגובות כאן או באינסטגרם.
בואו נדבר מוזיקה קולנוע.


ציון סופי: ★★★★☆

מוזמנים לעקוב באינסטגרם לעדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא להפיץ את המילה ולשתף :)