סטטיק - לירז [סקירת אלבום]

כיסוי אלבום (קרדיט: משה נחומוביץ)

אני באופן אישי התרגשתי לראות שסטטיק מוציא אלבום סולו. למרות שהוא לא תמיד מקבל על זה קרדיט, אני חושב שלירז ראפר די מוכשר עם מלא אישיות. תמיד עניין אותי איך הוא ישמע במסגרת אלבום. לאחר שפרסם את שם האלבום והתמונה שרומזים על מסע התבוננות עצמי, הציפייה שלי עלתה. כמובן שגם הכנתי את עצמי לאפשרות של אכזבה. סטטיק הוא אחד השמות הגדולים במדינה וכמה שאני רוצה לשמוע אמנים לוקחים סיכונים, אני יודע עד כמה זה נדיר בלבל בו סטטיק נמצא.

שיר הפתיחה, 'לירז', נתן לי בדיוק את מה שרציתי, בצורה מעניינת. השיר הוא דו קרב בין לירז לסטטיק. בחוכמה לירז נתן לסטטיק את מגוון הקולות התיאטרליים שאיתם הוא נוהג להופיע ואת הדמות של לירז הוא מבצע בקול רגיל ואנושי יותר. בחירה זו משקפת את האישיות של כל דמות ועוזרת להבין מי מדבר בכל שלב, אפילו בלי להקשיב לטקסט. לירז חפר עמוק ולא ריחם על עצמו לרגע. שלושה בתים של האשמות קשות עפות מצד לצד. סטטיק מדבר על כך שבלעדיו אין ללירז אף אחד, רומז שאין לו חברים אמיתיים, מציף את חרדת הנטישה שנוצרה בגלל הוריו ואת הפרידה מאישתו ומשותפו לקריירה (בן-אל).
מהבתים נהנתי, אבל על הפזמון אני לא יכול לומר את אותו הדבר. הלחן, הביצוע והכתיבה נשמעו לי ממוצעים וניתקו אותי יותר משמשכו אותי פנימה.

שמחתי מאד מהסיכון והמרחק שלירז הלך אליו בשיר הראשון, אך לצערי כאן אנחנו מסיימים עם החיפוש העצמי, נפרדים מלירז ונשארים עם סטטיק עד לשיר האחרון. שאר האלבום נשמע כמו רשימת קניות של כל הצלילים שהיו חמים בשנה שעברה. בחלק מהשירים זה עובד ובחלק פחות.

'הפשע המושלם' לדוגמא, נשמע כמו שיר מתוך האלבום האחרון של רוזליה 'MOTOMAMI'. עדן ולירז עובדים טוב במקצב רגאטון. הכימיה בינהם יוצרת דואט חמוד וכל אחד מהם נשמע טוב גם לבד. לכל אמן יש גם את החלק שפחות אהבתי בשיר, הלחן בקטע האחרון של עדן הרגיש לי מעט מוזר וה-ר' המתגלגלת של סטטיק נשמעת לא טבעית ברמה קיצונית.

'בול באמצע', שבמכוון או לא, נמצא בול באמצע האלבום, לוקח מספר מתכוני הנוסטלגיה פופ, של הארי סטיילס. כמו הארי השיר לא רע, הוא כיפי, אבל שום דבר לא מיוחד.

'להיט לשיר אחד', טובל את האצבע ברוטב דריל מהול בפופ מזרחית. ההפקה נשמעת חלקה ונקייה. השיר פונה לסימפטיה, אבל ההפקה שמרגישה כל כך רובוטית, לא מאפשרת לי להרגיש את האנושיות בשיר.

'בלנסיאגה' שמגיע ישר אחרי השיר האהוב עלי, הוא השיר שהכי פחות אהבתי. השיר נשמע כמו תוצר של בינה מלאכותית שהתבקשה ליצור שיר למועדון. הצלילים הנמוכים המרכיבים את רוב ההפקה, נשמעים כל כך מהונדסים, שהשיר נתן לי הרגשה שאני במועדון והחבר שרוצה שיהיה לי כיף דוחף לי עוד ועוד קוק לאף כדי שלא אשים לב שלא ממש כיף פה.

'טרנטולה' היא עוד רצועה שלא נהנתי ממנה. עוד ביט דריל פופ מזרחית, רובוטי. אגם בוחבוט, נמצאת כמה רמות מתחת לסטטיק בכל מובן, חוץ מה-ר' שלה, שאותה היא מצליחה לגלגל קצת יותר טוב. סטטיק נשמע טוב ומלא באישיות, אבל הכימיה ביניהם פשוט לא נמצאת.

לעומת זאת, בשיר הבא הכימיה בין איתי לסטטיק עובדת מצויין. איתי עושה את מה שהוא רגיל לעשות וסטטיק עושה את מה שהוא רגיל עם רגעים שהוא נשען לכיוון הסגנון של איתי. גם ברגעים שכל אמן משחק במגרש שלו, הקולות והסגנונות שלהם מחמיאים אחד לשני. האינסטרומנטל כיפי וקופצני. עם הקופצניות, כל אמן משחק בדרך השונה שלו. ללא ספק אנחנו נשמע את השיר הזה הרבה הקיץ.

ב-'על הראסי', סטט מנסה את מזלו בזרם החפלה וזה כל מה שאכתוב על השיר, מתוך כבוד שלי לסגנון שאין לי בו טיפה אחת של ידע, ואין בי רצון לכתוב שטויות.

'סופרסטארית' הוא פופ ראפ באנגר! סטטיק יורה שורות מחץ מצויינות, אחת אחרי השניה, בזמן שהוא נשאר מפוקס על נושא השיר ועל סגנון שורות שמשתמש בעיקר בקריאת שמות מוצלחת. את השורה על בילי אייליש לקח לי שניה להבין ו… וואו סטטיק חריף. הראפ של סטטיק מלא בביטחון עצמי ואישיות. במקום מסוים הוא גרם לי לחשוב על כמה טוב יכול להיות שיתוף פעולה ביינו לביין צ'וקוש.
את הפזמון אהבתי פחות, אבל צליל הסירנה תפס את תשומת ליבי והיכולת של סטטיק לשנות את הקול שלו בצורה כל כך דרסטית, מרשים. קטע הרגאטון נכנס באופן חלק ונשמע מצויין.
את סגירת השיר היה צריך לדעתי לקצץ בעריכה. היא מחזירה את סטטיק לתקופת 'דובי גל'. תקופה שהמרחק ממנה עשתה רק טוב.

'רונדלים' הוא עוד בופ שההנאה שלי ממנו חלקית. פזמון ממכר, אהבתי את צליל החריקות שהכניס צבע מיוחד לביט דל באישיות. גם חיתוכי רצועת הקול בפזמון היא בחירה יצירתית יחסית, שנהנתי לשמוע, אבל חוץ מכמה בחירות יצירתית, השיר נשמע ממוצע.

ב-'תחנונים', סטטיק מנסה הרבה דברים שונים ורובם לא נשמעים טוב. הייתי שמח לחזור בזמן ואת חלק הראפ המהיר, לא לשמוע. לעצור את הביט ולעשות ראפ מהיר היא קלישאה, זה נדוש. זה היה מגניב שבאסטה ריימס עשה ראפ מהיר בשנות ה-90, ונהיה נורא שנכנסו כל מעתיקי אמינם לתרבות ההיפ הופ.

שיר הסגירה, 'מחול', הוא שיר פופ גיטרה רגוע, זרם בפופ שאף פעם לא הרגשתי שמסוגל להציע חומר יותר מדי מעניין. משום כך, בשמיעה הראשונה לא הצלחתי להתחבר. הפזמון שמרגיש חצי מבושל, בטוח לא עזר, אך בשמיעה נוספת, כשהקשבתי לבתים, נפתח לי הלב. לירז כותב על השנאה הבלתי פוסקת ולדעתי, לא מוצדקת, שהוא מקבל במהלך השנים. שמחתי מאוד לשמוע אותו נוגע בנושא. לירז הוא לא אמן שאני ממש אוהב או שומע בזמני הפרטי, אבל כמות השנאה שהוא נאלץ לספוג בגלל שהוא עושה פופ, דוחה אותי. מעבר לזה שהנושא חשוב, לירז כותב בצורה יפה. אהבתי מאוד את השורה הראשונה בבית השני.
"היד שלהם קלה על המקלדת
כשיש בהם שנאה אז היא רוקדת"
שורה ציורית ויפייפיה.
לאחר שנתתי את תשומת ליבי לנושא השיר, גם השורה הראשונה בפזמון, תפסה עוד נפח.
"אמרו עליי הכל שמעתי כל איחול
הם עסוקים בדשא של השכן ממול"

לסיכום, האלבום לא רע. הוא לא פוצץ לי את הראש ולא לוקח יותר מדי סיכונים, חוץ מהשיר הראשון. אבל עד שיגיע הקיץ וכולנו נאלץ לשמוע את שירי האלבום בניגוד לרצוננו בכל חוף, בריכה, סופר או תחנת רדיו, עד שיצאו לנו מכל החורים, אפשר להסתכל על השירים ועל האלבום בצורה צלולה, לראות שהחוויה הכוללת די מהנה.


זאת דעתי על הפרויקט. זה הזמן שלכם לשמוע, לפתח דעה אישית ואשמח אם תשתפו אותה, בתגובות על הפוסט באינסטגרם, בDMs או בכול מקום שתרצו. בואו נדבר מוזיקה.


שיר אהוב: לירז
פחות אהוב: בלנסיאגה
ציון סופי:6.2

מוזמנים לעקוב באינסטגרם לעדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא להפיץ את המילה ולשתף.