שאיי/אנטי - אומנות מודרנית שבר לי את הלב [סקירת אלבום]

(קרדיט: אופק זיני)

שישה ימים אחרי שהתחילה השנה יצא פרויקט שחיכיתי לשמוע בקוצר רוח, אלבום הבכורה של שאיי/אנטי 'אומנות מודרנית שברה לי את הלב'. שאיי עשה הרבה רעש עם שני פרויקטים מצויינים, אחד עצמאי והשני עם חברי התאגיד Valley Corp, את שני הפרויקטים שיבחתי בסקירות שכתבתי ואת שאיי בחרתי לאמן השנה של 2022. לצערי, האלבום 'אמנות מודרנית…', בשבילי היה אכזבה.
גם בעבודות קודמות של האמן יש בעיה במבנה השיר, בעיה ששאיי מפצה עליה בעזרת סאונד אחיד. באלבום זה, במיוחד בחציו הראשון, הבעיה מורגשת. השירים קצרים מדי וחלקם עוד חצויים לשני חלקים נפרדים עם מעט כימיה או קשר אחד לשני.

חוץ מ-'עירום', השיר המועדף עלי בתקליט, קשה לי לדבר על שיר שארצה לחזור אליו. ברוב השירים יש משהו מעניין אבל החלקים הפחות מחמיאים וחוסר הסדר והכימיה גוברים.

נהנתי מהפלואו האנרגטי בשליש האחרון של 'וואלי פרי ג'אז', אבל צירוף המילים ששימש פזמון קצר, לא זכה לאותה האנרגיה בהגשה שקיבל הבית ונשמע מעט משעמם. בנוסף, הקטע האינסטרומנטלי שלוקח את שני השליש הראשונים של הרצועה, מרגיש כמו פתיחה שלא מגיעה לשום מקום. הוא נגרר יותר מדי זמן וגם השינויים המינורים לא מצליחים להשאיר אותו חי. הקטע הגליצ'י בהתחלה הרגיש לי גימיקי ולא תרם יותר מדי.

השיר הראשון מתחיל עם פתיח קאצ'י באופן מפתיע, בזכות מקצב תופים, שורות הבאס וההגשה של שאיי שיוצרים יחד גרוב מרענן. סלימפים ממשיך באותה הגשה גרובית עם פלואו מינימלי אך מעניין. הבעיה מתחילה במילים, בדיחת קקי ואדליב של פלוץ שברגע גרמו להנאה שלי לחדול. בהמשך,שורה מטופשת על כך שלהפסיק לעשן אמור להיות קל כי לא לעשות משהו זה יותר קל מלעשות… אני לא מרגיש צורך להסביר למה ועד כמה ה-"תובנה" הזאת מנותקת מהיגיון בריא.
את סגירת השיר אהבתי, החריזה של כל ה-"איסטים" מעבירה באופן מעניין וקליט את הרעיון ששאיי אדם פגום, כתוצאה מעולם פגום. בנוסף, אפקט הדילי על הקול של שאיי והאינסטרומנטל הניסיוני מוסיפים צבע מעניין. הבעיה היא שהסגירה היא אחד מהחלקים שהרגשתי שלא קיים בהם כימיה לשאר השיר, ומשום כך היא לא מצליחה לגרום לבית הנורא שבא לפניה להחליק יותר בקלות.
אוסיף ואומר שפתיחת האלבום בבית הכי פחות מוצלח בפרויקט, השפיע רבות על חווית האלבום הכוללת.

'רעש' הוא אחד השירים הישנים של האמן. עוד לפני האלבום הוא הרגיש לי מהעבודות הפחות מוצלחת שלו. לכלול אותו באלבום הרגיש כמו צעד אחורה. הביט סובל מחוסר בגרות, במיוחד בשליש הראשון, בו נשמע שלא עבר שום שלב מעבר לדמו ראשוני בפרוטי לופס. ההפקה כולה סובלת מאותה ילדותיות, זה ניכר במיוחד ברגע שהונחו שתי שכבות ווקאליות אחת על השניה, רעיון שנשמע מגניב ויצירתי על הנייר אך בפועל יצא מגושם. את סיום השיר אני מחבב יותר, לגמרי לא מתחבר ערכית אבל זה חלק מהכיף. האירונייה ששאיי יוצר עם הדיסוננס במילה היפי, עם הקול המדוכא!, מצחיק ומעניין. בסגירה הוא עוד מוסיף בכך שהוא גורם לקול שלו להישמע קופצני יותר מבלי לאבד האת הטון המדוכא והאירוני ומכניס עוד שכבה של אדליבס שמוסיפה לגנאי שהוא מביע על התרבות ההיפית.

'עירום' הוא השיר הראשון שאהבתי במלאו. גם בשיר הזה נמצאים שני סוגי סאונד שונים לגמרי, אך הפעם הם מחמיאים זה לזה ומתחברים כמו צדדים הפוכים של מגנט. הפתיחה בעלת צליל אלים בעזרת באסים בועטים, אפקט ווקאלי קיצוני וצורת הגשה מפחידה שנשמעת כמו שילוב של צרחות ולחישות באותה נשימה. לעומת זאת, שאר השיר פסיכדלי, מלנכולי, רגוע ומרחף. אהבתי את האזכור בכותרת השיר והסימפול של רדיוהד. השירה התום יורקית של שאיי נוחתת מצויין והאפקט הווקאלי שיושב על השירה מחמיא לה, אפילו דעיכת האפקט במהלך מילה, יוצרת רגע מעניין בשיר.
רגע מעניין נוסף שבלט לי, נמצא בשניה ה-15 של השיר, בה אפשר לשמוע לרגע קצרצר את השירה המלנכולית בתוך הצרחות המעוותות. סוף השיר או בעצם החוסר בסוף, ביאס אותי.

בחצי השני חל שיפור משמעותי במבנה השירים ובנושאי הכתיבה. היו שירים שאהבתי ונכנסו לרוטציה שלי כמו 'ברבור' ו-'ליפול'.

'ברבור' מרגיש כמו ברק כלוא בבקבוק, חיבור מוזר בין אנרגיה לקלסטרופוביה. כל דבר בשיר נלקח לקיצון, הנשימות הכבדות, הבאס המגרד, קול השירה החריג והביט שמחוץ לגמרי בקומפרשן. דקה וחצי של בניית מתח פנימי, מתח שמשתחרר בכתיבה האישית בבית של שיפי.

'ליפול' בנוי כמו שיר פופ, רפטטיביות רבה שנמצאת גם בין הבתים ומתן חשיבות גדולה לפזמון. מי שקרא סקירות קודמות שלי יודע שלדעתי שאיי נוטה לדדות בפזמונים, כאן אני שמחתי מאוד לשמוע הום-ראן. יש שורות שהרגישו לי "עומק מזויף" כמו:
"אני לא זוכר את העבר כבר
אני לא זוכר את העכשיו
אני לא זוכר את העתיד"
אך היו גם שורות שאהבתי כמו:
"אני יכול לזרוק הארד שיט על השיט הכי סופט"
צורת הכתיבה החזרתית ומבנה השורות המחושב גורם לכל הטקסט לנוע מצויין ובאופן קליט מאוד, במיוחד בהתחלה הדומה של שני הבתים. הביט פנטסטי ומאדיר את השירה המהירה והמעט ממולמלת בפזמון. נגינת הבוזוקי שממלאת את החלקים בהם שאיי לא נמצא, מוסיפה עוד עומק לאינסטרומנטל. לקראת סופו של השיר, מתוסף צליל גיטרה חתוך שאהבתי ממש (אני משער שזה הגדרת גיטרה חשמלית על מקלדת מידי). הקלידים נותנים את התחושה המוכרת בשירים של שאיי, אני מניח שזו תרומתו של טחיני למיקס. המעבר בין תופים חיים לביט אלקטרוני, חלק בצורה מרשימה. השינוי הוא שינוי אינסטרומנטל דרסטי, אך אם לא מתרכזים, אפשר אפילו לא לשים לב, משום שהאנרגיה נשארת יציבה. הפקת השיר חלקה, ולכן הוא לא נשמע עמוס לרגע, למרות שיש הרבה צבעים ושכבות לקלף.

רצועת הסגירת מצויינת, ביט אינדסטריאל אלים ושכבה עבה של דיסטורשן. זה פחות או יותר הסאונד שמתנגן לי בראש שאני שומע את המושג אמנות מודרנית. הקושי שלי עם הסגירה היא שהיא פתחה לי תיאבון יותר משגרמה לשובע. אני חושב שכפתיח היא הייתה מרגישה לי יותר טוב.

חוץ משלושת הרצועות שאהבתי, היו שני אינטרלודים, באלבום כל כך קצר, שבעיני לא היה זקוק אפילו לאחד. השני מביניהם, 'אגו מת', ארוך, איטי, משעמם והורג את המומנטום, שגם כך לא נמצא יותר מדי ברצף השירים.

יש עוד כמה שירים שאני נמצא על הגדר לגביהם, כמו '2019' שמבחינה נרטיבית מכיל את אחד הטקסטים הכי מעניינים ששאיי כתב, אך הוא מונח על ביט מעט משעמם שלא מתקדם לשום מקום וביצוע ווקאלי שנהיה מעניין רק לקראת סופו של השיר.
'לילה' ו-'להיאבד' לא רעים בכלל. אני אפילו חושב שבוואקום הייתי נהנה מהם, אבל לא היה להם מספיק פאנצ' כדי להרים את המומנטום.

ניכר שהרצון של שאיי היה ליצור אלבום עם סאונד מוזר/שונה שיאתגר את הקהל.
אני נחשף להרבה מוזיקה, מהרבה מאוד סגנונות ומשום כך בחוויה האישית שלי שאיי פספס את המטרה ופגע בנקודת אמצע לא נוחה. מצד אחד האלבום לא מספיק חדשני, מוזר או מסקרן עבורי כדי שאחזור אליו באוזניות, ומצד שני חווית השמיעה מאתגרת מידי לרקע או לרמקול עם חברים.
עם זאת, אני רואה מקום חשוב לאלבומים כאלה, שנופלים בנקודת ביניים. ביקורת דומה קיבל האלבום 'Yeezus' מהקהל שכבר היה עמוק בתוך זרם האינדסטריאל וגם האלבום 'Honestly, Nevermind' מאנשים בעולם הדאנס. אני יכול להעיד ש-'Yeezus' הוא אחד האלבומים האהובים עלי ובזכותו נחשפתי לעולם האינדסטריאל כמו שאני מניח שדרייק חשף עוד מלא מאזינים לעולם הדאנס.
אני שמח לראות את שאיי מרחיב אופקים לקהל ההיפ הופ הישראלי, שבזכותו יכנס לצד הניסיוני של המוזיקה.

זאת דעתי על 'אומנות מודרנית שברה לי את הלב', תקשיבו לאלבום, תפתחו דעה אישית ואני אשמח לשמוע אותה בתגובות, כאן, באינסטגרם ובDMs. בואו נדבר מוזיקה.


שיר אהוב: ערום, ליפול
פחות אהוב: דמו/עולם
ציון סופי: 4.8