מאיור - מגמגם 2 [סקירת אלבום]

 

(קרדיט: הדר ברק)

ראש העיר של ההיפ הופ הישראלי, הידוע גם בשמו יובל מאירי, או בשם הבמה, מאיור, הוציא את האלבום השני בסדרת האלבומים "מגמגם", 'מגמגם 2'.
כבר במגמגם הראשון, אלבום הבכורה שלו, מאיור מוכח שהוא מפיק שאסור לישון עליו. ב-'מגמגם 2' הוא עושה זאת שוב.
האהבה של יובל לסימפולים ברורה, התמונה של 'מגמגם' היא יד על MPC. יכולת החיתוך המדויקת של מאיור נותנת לו את הצליל הייחודי שלו, אך שני האלבומים שונים מאוד זה מזה.
באלבום הראשון, מאיור נשאר נאמן לסאונד שהתחיל את הסימפולים, חיתוכי ג'אז וסול. אליהם הוא מוסיף רוק וישראלי ישן, כדי להוסיף כחול ולבן לפלטת הצבעים.
לעומת זאת, האלבום השני בסדרה, הרבה יותר הרפתקני. הפעם כמות הסגנונות מגוון ורחב. במקום שהאמנים האורחים יתאימו את עצמם לביט, מרגיש שמאיור יצר ביט שמתאים להם. בדרך כלל הביט אינו בסגנון שהם רגילים, אלא באנרגיה, שם הוא מתאים את עצמו, מה שדוחף את האמנים ליצירתיות.

השיר הראשון, 'ראש פתוח', עם טדי נגוסה, הוא שיר טוב מאוד. בסקירה שלי על האלבום האחרון של טדי, כתבתי שאני רוצה לשמוע אותו על ביטים טובים ומעניינים יותר וזה בדיוק מה שקיבלתי. ניכר שהפקה מוצלחת, דוחפת את טדי לכתיבה טובה יותר. החרוז הפנימי בין "מאיור" ל-"מאה" בתחילת השיר, הדליק אותי. השורה על הדור האבוד בלי הוויפי, מעט בומרית, אבל אי אפשר לומר שהיא לא מתוחכמת. האדליב אחריה הרג אותי (בופ בופ).
גם את השימוש שלו במילה באנגלית הוא לרוב ישים באותו מקום בשורה, מה שיוצר מבנה שורות שחופף בצורה יצירתית.

באופן כללי, אין אינסטרומנטל באלבום שלא היה מעניין. הביט המרשים ביותר בעיני, היה בשיר 'מספיק'. המשחק עם ה-BPM, מגניב. המיתרים ושירת הרקע, שלרגעים נשמעים חזק יותר מהתופים, יוצרים הרגשה של drumless hip hop, המוח שלי התפוצץ. אני לא חושב שמיש מצליח לשבת על הביט באופן מושלם, אבל המשימה לא הייתה קלה אז אני לא מאשים אותו.

האינסטרומנטל של 'תכלס' החזיק אותי להוט במהלך כל השיר. אחרי הסוויץ, כהן זורח, אבל לא כל כך נהנתי מהתרומה שלו בחלק הראשון. כהן עובד מצויין על קצב מהיר ואנרגטי, הקול שלו קליל וקופצני. אני חושב שבחלק הראשון, היה צריך לשבת אמן אחר, עם קול קצת יותר כבד, כדי לתת את ה פאנצ' הנכון.

הדיסטורשן ורעש הטלוויזיה הסטטי ב-'סנוב', יוצרים אווירה אפלה ומהפנטת שמועצמת על ידי תופים הנשמעים כאילו נחתכו לפני שהצליל נגמר ויוצרים צליל חד. האינסטרומנטל העביר לי אווירה של לילה גשום והתופים הם ברד שכמעט מחורר את המטריה.

'מכונית מילוט' הוא פצצת אנרגיה של שיר. התאהבתי מהשמיעה הראשונה. לא הכרתי את גיאגיא לפני ולא ידעתי מי היה צריך להתאים את האנרגיה הפסיכופתית למי... אחרי הכרות קצרה עם עבודות הסולו של גיא, זה ברור, הבחור הוא שלט מחאה נגד נורמליות. הזדמנות מדהימה לשני האמנים לחקור טיפה הייפרפופ. אין לי דבר רע לומר על השיר, הוא מהשירים אהובים עליי, אבל האלבום מלא בשירים טובים אז הבחירה מאתגרת.

לפני שאחזור למנות את כל מה שאהבתי באלבום, יש דבר אחד שפריע לי ופגע בחוויה. אני מרגיש שלמאיור אין אוזן טובה לפזמונים. באינסטרומנטל יש תמיד שינוי מעניין בפזמון, אבל הביצועים של האמנים האורחים לרוב לא מצליחים לתפוס אותי ולהישאר איתי וזה התפקיד של פזמון.
שומעים את זה כימעט בכל שיר, שתי דוגמאות שבלטו לי הן 'דבש', שהפזמון לוקח חלק גדול מהשיר ולא ממש לוקח אותו לשום מקום. פלוס החזרה על המילה "דבש" גורמת ל-ד' להישמע כמו ת'.
הדוגמה הנוספת היא השיר הבא, 'טויוטה'. נהנתי לשמוע את שאיי בסגנון שונה מהרגיל אבל אני עדיין מרגיש שיש לו הרבה מקום להשתפר מבחינת כתיבת פזמונים ובשיר הזה, זה בולט.

נחזור לחיובי, 'חומר' הוא שיר בזרם ההיפ הופ האבסטרקטי, אחד הזרמים האהובים עלי באופן אישי. הביט גרם לי להרגיש חלק מטקס סטני בשבט אפריקאי. נגינת הפסנתר שמגיחה לפרקים, החצוצרות המצמררות, מקצב התופים המלחמתי בחצי הראשון, והשיבטי בחצי השני.

לעומת זאת האינטרלוד 'עםארגוב' שהופק יחד עם… ארגוב, מתקתק ומקסים. שני המפיקים מבשלים שיקוי ריחוף חלומי בעזרת סמפלים, חיתוכים ווקאלים, מעט כלי נגינה ואפקטים שונים ואחרים. אני חושב שנונו יכולה להישמע מעניין על אינסטרומנטל כזה.

אהבתי את האטמוספרה ואת הסינט החורק בשיר 'בין האצבעות' והיה כיף לשמוע את דנה עדיני מהבנות נחמה שמביאה קול שונה ומרענן לפרויקט.

יש אומן אחד שממש פורח תחת ההפקה של מאיור והוא, מיכאל סוויסה. השילוב המושלם הזה נוצר כבר ב-'מגמגם' הראשון, בשיר 'שני אחוז'. באלבום הזה, אנחנו זוכים לשני שירים עם סוויסה, 'חה חה חה' ו-'משונה'.

ב-'חה חה חה' מיכאל וטל טירנגל יורים וואן ליינר אחרי וואן ליינר והכל נוחת מצויין. היו כמה בדיחות שעברו מעל ראשי, כמו השורה של טל על הדלקת עיניים, אך בזה אני לא יכול להאשים אותו. בבית של טל לא הפסיקו לעלות לי חיוכים ובבית של מיכאל הראש שלי לא הפסיק לזוז. משהו בפלואו האיתי של סוויסה פשוט ממכר ומגיע לו נקודות נוספות על חיקוי מוצלח של צ'ובקה. הפזמון הוא הדובדבן שבקצפת, ללא ספק הוא הפזמון הכי טוב באלבום, התחרות לא הייתה קשה, אבל בלי קשר לאלבום, זה פשוט פזמון מצויין, הוא כיפי מדבק ומושך. אני מרגיש שזה מה שגורם לשילוב בן האמנים להיות כל כך טוב, ההפקה של מאיור גורמת למיכאל להישמע מדויק וכריזמטי, ומיכאל יודע את המיבנה של פיזמון ומה גורם לו לתפוס וכך משלים את מה שחסר למאיור.
חיתוכי החליל שראש העיר מנגן על ה-MPC יוצרים הרגשה של קרקס ושירת הרקע שנכנסת רק בפזמון השני נותנת לו עוד צבע.

שיתוף הפעולה השני, 'משונה', מציג את סוויסה באור, שלי עוד לא יצא לחוות. הכתיבה של מיכאל עדיין בנויה על וואן ליינים אבל הטון רציני. בשורה הראשונה משחק מילים גאוני מלא ברבדים:
"מנסה להתנער מזה
כולם מקשקשים
זה לא משנה איך נצייר את זה"
לנער ולקשקש הם פעלים דומים, לקשקש ולצייר הן מילים נרדפות, אך לשלושת המילים משמעות שונה לגמרי בקונטקסט של המשפט הזה.
הביט, ביט טראפ, עם שימוש נדיב בסימפול, שיוצר את עמוד השדרה של השיר. מאיור מוכיח שגם בטראפ שווה לשים עליו עין. הבחירה להשתמש בסמפל כפזמון, עבדה מצויין, אני מופתע שהוא לא השתמש בטריק הזה יותר.

האוטרו 'סופנו' סוגר את האלבום בדרך נפלאה שקושרת סרט אדום עם קשר פרפר על כל המתנה הזאת. אין מה לעשות, יש משהו כל כך קסום בלספר סיפור בעזרת חיתוכים, ובחיתוכים, ראש העיר מקצוען אמיתי.

לצערי, עם כל שמיעה נוספת של הפרויקט, מצאתי את עצמי נהנה פחות ופחות. התרשמתי מאוד מההפקה הפנומנלית ואני מוצא את עצמי מנגן בלופים שירים מהאלבום, אבל חוסר כימיה בין הקטעים ומחסור בפזמונים תופסי תשומת לב, גורם לחווית האלבום להיות פחות מהנה מהחלקים המרכיבים אותו.

זאת דעתי על 'מגמגם 2', תקשיבו לאלבום, תפתחו דעה אישית ואני אשמח לשמוע אותה בתגובות, כאן, באינסטגרם ובDMs. בואו נדבר מוזיקה.


שיר אהוב: חה חה חה, משונה
פחות אהוב: דבש
ציון סופי: 6.8

מוזמנים לעקוב באינסטגרם עדכונים ועוד תוכן @kojy1959
והדרך הטובה ביותר לעזור לי היא להפיץ את המילה ולשתף.